בעיצומו של יום שני שעבר חטפתי הרעלת בראוניס. זה קרה בפרימיירה של “מגדלים באויר”, סדרת דרמה חדשה מבית ערוץ 10 שתגדל באויר, כך מקוים, החל מיום שני הקרוב.
אסוציאציה טופ-ראשית: רנה מגריט, הטירה בפירנאים, 1959.
אותו יום שני ארור היה יום שהתעקש להתמשך. מהנָיִין טוּ סִיקְס שלי דידיתי, בשונה מיתר הימים, לקו 89, קו משופע תחנות לאורך אבן גבירול שעובר גם בקרביים החשופים של המדינה, הידועים בציבור הישראלי והזר כתמח”ת תל-אביב.
הייתי מחויטת יחסית – בחולצה מכופתרת ובנעלי עקב – אך דאגתי לקזז זאת עם עגילים בדמותו של סנופי.
נחתתי בקולנוע גת השומם-אך-העתיד-להתמלא, בשעה קצת-מעט לפני שבע. השולחנות המעוטרים במִני מאכלים תופיניים קרצו לי, ואני אינסטינקטיבית הסמקתי ושלחתי ידיים.
המקום, כאמור וכצפוי, הפך שוקק חיים תוך זמן קצר. אנשים התמנגלו זה עם זה, ואני התמנגלתי בעיקר עם הבראוניס.
חומיות ולא להיות.
הבזקי מצלמה התחילו להצליף מכל עבר, בחסות העמותה לחקר הסלבס וגדע המח. חשבתי: כמו שבראוניס הוגים בראוניז, כך גם סלבס הוגים סלבז; ואפשר גם סלב”ז, כראשי תבות של סלבס סוג ז’ (מחשבה לגמרי כללית, כן? כמו קופת החולים); ובראוניס בעברית זה בכלל חוּמִיוֹת; והכל זה סוג של הרעלה.
דבר נחמד בלא להיות סלבּ: אפשר לעגוב על הקייטרינג הפרוש בשלוות נפש, ללא חשש לתעוד מביך.
מיכל הפציעה סמוך יותר להקרנה, ולאחר שלגמנו שתי כוסות פנטזיה כל אחת (נוסטלגיה טעימה) זרמנו יחד עם העדר המואבס לאולם.
מפונטזות.
יחד עם שאר הבלוגרים, התיישבנו במושבים האחוריים ביותר, בעקביות וכיאה לחבורה המאגניבה בקהל, ממש אקוויולנטי למאכלסי המאחורה של האוטובוס בטיולים שנתיים. פלאשבקים!
הוקרן הפרק הראשון שנמשך חמִשים דקות (כך התריעו טרם ההקרנה) וזרם טוב יחסית. מופיעה שם שחקנית שהעיניים שלה כל כך בהירות, שנראה כאילו הן לבנות.
אינסוף ימינה.
כשהכל הסתיים הזדקקתי למנוף שישא אותי הביתה. אבל כל אלה מרותקים לאתרי בניה מרוחקים, ומגדל שנבנה באויר לא זקוק למנוף. אולי רק אם הוא ממש גבוה, אנושי לפרקים ומולעט בבראוניס.
”מגדלים באויר”, ערוץ 10, שני, 21:40.
