הראבק

יוני 12, 2010 מאת frozenmay

 

 

מסתבר שלא רק לשקר יש רגליים, גם לשבוע, ושלי התחיל בשמאל. לעבור במכה משבת לראשון זה מכה. ביום ראשון צריך לנהוג בהילוך ראשון, להתרגל מחדש לדרך ספוגת המהמורות, למדרכה הקשה המחורצת מרובת כתמי המסטיקים והחרא.

לכן מאד שמחתי כשהוזמנתי, יחד עם חבורת בנות לוהטות, לערב צפיה מפנק בפרק הסיום של הרווק, במלון קראון פלאזה הממוקם במגדל עזריאלי המרובע.

זהו בניין מופלא, שכן ברגע שהקפאת הבניה הוקפאה, הוא צמח במהירות שיא ועמד על תִלו בהנף מנוף, עוד לפני שהספקנו לומר “H&M”.

 

 

לפני לוכסן אחרי.

לפני לוכסן אחרי.

 

 

חיי הרווקוּת בתל-אביב הם דיפולט מטריד, עטוף רירית של תסכול והתאדשות. ידיד שלי אמר לי פעם שזה אבסורדי שיש פה ריכוז גבוה כל כך של אנשים שמחפשים קרבה באופן כרוני, ועדיין, בסופו של יום ושל לילה סוער, כל כך הרבה אנשים שהם לבד.

 

 

לישון כפיות.

לישון כפיות.

 

 

את תרבות היציאה התל-אביבית מיציתי די מהר. זה די פשוט כשבוחנים משהו ריק. התרגשות מבילוי עם חברים ומשתיה, להיות בתוך קבוצה שמחה במָקום המוני, להנות מזה… זה משהו שפעמים מעטות באמת הצלחתי להרגיש. וזה נראה כל כך קל וחסר מאמץ כשאני מתבוננת באנשים שכן מוצאים שם את עצמם.

אגב תרבות יציאה תל-אביבית, הטיפוסים המבוגרים הבליינים מרתיעים אותי נורא. הם כמו קליפה שמסרבת לנשור, תפוחי סדום מקומטים, עוגבים בעיניים ריקות ובחזות מרוטה אחרי פסאודו-ריגושים.

 

 

לישון עם האויב.

לישון עם האויב.

 

 

הייתי לבד פיזית כמעט שנה. לבד לגמרי הייתי הרבה יותר מזה. אני עדיין.

בהתחלה יש כמיהה מתסכלת, תשוקה נואשת למגע, אחרכך מתרגלים לחלל וממלאים מה שניתן באמצעות האצבעות.

השלמתי עם הלבד הזה וקבלתי את העובדה שכך אשאר. התקשתי להאמין שיש מישהו בחוץ הנורא הזה שימצא חן בעיני, שיעיר בי משהו, שישקף כנות, שאמצא בו הדדיות, שאוכל להפקיד אצלו את המעיל שלי ולדעת שישאר שם, שאולי אפילו לא אזדקק לו יותר. לפעמים נחמד להתבדות.

 

 

לשון עם האויב.

לשון עם האויב.

 

 

אני לא זונה של ביחד. אולי הורגלנו לתלות בזה את האושר שלנו. מה שאתה תאהב בזה זה בבואות של עצמך, כי לאהוב מישהו זה לאהוב אותך אתו, את מה שהוא מוציא ממך ואת איך שהוא גורם לך להרגיש.

 

האם הצורך הזה במציאת שותף לחיים נובע מתכתיב חברתי או מכמיהה אישית.

 

כבר התרגלתי לחשוב ולהבין שלעולם לא אהיה מושכת כמו חופש.

תהום מפרידה בין להיות לבד לבין להיות בודד. להיות לבד זה כח. להיות בודד זה סבל.

לבדידות יש את ההד הכי גדול.

 

בכל אופן, לא קונה לשבריר שניה את האגדה המתוקה להחריד של הרווק. מעדיפה את המתוקים בהם הואבסנו.

 

 

האבסתי והובסתי. לפחות הצלחתי במבחן הטעימות.

האבסתי והובסתי. לפחות הצלחתי במבחן הטעימות.

 

 

שלגיה בהפרעה

ינואר 24, 2010 מאת frozenmay

 

 

אין בי שום מרמור כלפי גברים. או בכלל. אני לא אדם מריר. האלמנט היחיד שמריר בחיי הוא שוקולד כהה המכיל לפחות 70% מוצקי קקאו.

 

שוקולד, מה? -ריר-

חה. חה חה.

 

יש נשים שיהלומים הם ה-BFF’s שלהן. אותי אפשר לספק באמצעות לחם ושוקולד, בליווי נגיעות אנושיוֹת. פשוט עד פתאטי; חינני ותופיני.

 

ביום שלישי האחרון התבקשתי, יחד עם סינגל ליידיז נוספות מהבלוגריה הלוהטת, להתייצב במלון דן התל-אביבי בשש בערב, לערב פינוקים והילולה בעל נופך קיסריָתי, כיאה לפאר של וילת הרווק.

 

השתגרתי לשם מהעבודה; ציפיתי לערב נעים וקבלתי רכבת של הפתעות שהמסע לאורכה היה משובב וממיס.

 

 

שמפניה עם טוויסט תופיני.

שמפניה עם טוויסט תופיני.

 

 

זה התחיל בלובי הנעים עם שמפניה מבעבעת לתוכה הוטל דובדבן מסוכר, מה שגרם לה להסמיק; משם המשיך לארוחת ערב מתוּפרטת, גדושה ומפוארת.

 

 

יש הצע ויש ביקוש, כמו ברווקוּת.

יש הצע ויש ביקוש, כמו בחיי הרווקות.

 

 

טרם הספקנו להתרשם מהקינוחים, נאמר לנו שיש לנו לו”ז פינוקים צפוף; הוּבלנו מצחקקות לחדר מושקע שכלל מאפרות מבית ירין שחף, מניקוריסטיות מבית גיורא שביט, ואשה בשם רותי לוי שיודעת כיצד להתנהל עם קלפי הטארוט הדקוראטיביים. צפרניי ושפתיי נמשחו באדום, ונאמר לי שיש לי בעיה להוציא רגש ושאני מאד ביקורתית ומדוקדקת. אני חושבת שרגש ניגר ממני ושזה פשוט מוגבל למי שעושה לי טוב ושאני רוצה אותו כל כך רע.

 

 

הפרעה בהקפאה.

הפרעה בהקפאה.

 

 

משם הוּבלנו לסוויטה הנשיאותית היפהפיה, היכן שהתארחו אמנים דוגמת מדונה ולאונרד כהן, שנאלצו לשהות בחדר מרווח כזה כנראה כדי שיהיה מספיק מקום לאגו.

 

בסוויטה המתינו לנו מגשי פירות, עוגיות ואותם קינוחים שלא הספקנו לאכול בארוחת הערב. צפינו בפרק של הרווק בטלויזיה הרחבה, וחלק מהבנות לִפְּלֶפּוּ בלפּטופּונים של המלון שהיו פרושים גם הם על השולחן העמוס כל טוּב. The sweetest of suites.

 

 

תות שובב.

תות שובב.

 

 

בתום הפרק זכינו למופע קצר של אודליה הרווקה המופרעת – בחורה קורנת, תוססת ומלאת אנרגיות שנראה כי אינן קשורות לכמות הסוכר המופרזת שנצרכה במהלך הערב. היא בקשה לנסות קצת מחומריה החדשים על ריכוז הרווקות שהיה מונח מדושן לפניה, מוגש בטמפרטורת הסוויטה – לוהט.

 

 

.We're hot & we're cold, we're yes & we're oh

.We're hot & we're cold, we're yes & we're oh

 

 

לאחר מכן ירדנו במעלית חזרה ללובי, שם קבלו את פנינו ורדים שתאמו בצבעם העז את שפתיי וצפרניי, יחד עם קופסת שוקולדים של Daskalides. כן, שוקולד… לבי רטט ונמס. ולקינוח, לאחר כל מסכת הקינוחים שהוזכרה, מחוץ למלון המתינה לנו לימוזינה מפוארת של פאר לימוזין (פִיגוּרְז) כדי להסיע אותנו הביתה ולשמר את הטעם הטוב עד תום היום. תהיתי איך רכב ארוך כזה מצליח להתנהל בתל-אביב ולפנות לרחובות הצרים. מזל שבתל-אביב בקושי מותר לפרסס. ולמצא חניה לרכב כזה – כבר יותר סביר שמר גיאור יגיח מתא הנהג ויפרגן לנו נסיעה הביתה פלוס צִרְפוּת הגון. השחלתי את ראשי פנימה, מעולם לא הייתי בלימוזינה, אך נמנעתי ממשוכת העונג האחרונה ודידיתי הביתה ברגל. מרחק הליכה, אוורור מבורך. מנפלאות הקונטרסט – מפאר המלון לטינופת של רחוב בן יהודה.

 

 

פרוזן באוזן.

פרוזן באוזן.

 

 

הגעתי הביתה קצת לפני חצות, עם ורד ביד וקוצים בלב, ונותרתי סינדרלה ארורה גם אחרי שהשעון על צג הפלאפון התמלא אפסים.

 

 

 ”הרווק”, ערוץ 10, שלישי, 21:00

 

 

אוטובוסים – קוים לדמותם

נובמבר 28, 2009 מאת frozenmay

 

 

לא מזמן התחלתי לעבוד במשרד שממוקם בעיר האטרקטיבית חולון, עניין שגרם לי להתוודע מחדש לנפלאות התרבות האוטובוסית.

 

אוטובוסים. אנחה. קופסאות משונעות האוצרות בתוכן מצבורי דִיאֶנְאֶיי רב גוני ושכבתי. הסיזיפיה במיטבה. כל כך מובהקת שהיא צורחת. כלי שנע על פס כדי להביא אנשים לפסים שהם נעים עליהם. הלוך ושוב. זה הלפני והאחרי שאין בינהם שום הבדל.

 

המושבים לֶאים, מרופטים, ראו וחשו הכל. לפעמים, כשתחתית המושב לא תואמת לגב, כלומר, נראת חדשה או עם דוגמה אחרת או שתי התשובות נכונות, וברור שהוחלפה, אני תוהה לאיזו תחתית של תחתית היא הגיעה אם זכתה לרענון.

 

ספיקינג אוֹף מעוּפשוּת, אפשר לפעמים לזהות אוטובוסים שכבר נסעת בהם לפי הפסולת שנשאֶרת בהם. למשל, באחת הנסיעות ישבתי במושב השני הבודד, שברווח שבינו לבין החלון נח צמרון ורוד לאזניים – שהיה שם גם לפני שלושה ימים – דבר שגרם לי לתהות באילו תכיפות ויסודיות זוכים האוטובוסים להתנקות. או במלים אחרות ופקאצתיוֹת: אִייי-יוּוּוּוּ.

 

לכל סוג מושב באוטובוס יש מחיר שאתה בדרך כלל לומד על בשרך ובהמשך גם על נפשך. זה עניין של ניסוי וטעיה עד שאתה מגיע למיקום האידאלי עבורך באוטובוס (עד כמה שהמלים “אידאלי” ו”אוטובוס” הדיסונָנְטיוֹת והדיסְטָאנְטיוֹת, מסוגלות להתקיים יחד באותו משפט).

בקו שבו אני נוסעת כל בוקר, במושבים המבודדים נהנים מסוג של פרטיות תנוחתית אך עלולים לסבול משמש שצורבת את הפאקינג היפודרמיס (כן, את תת-העור) ומקצרת את העצבים.

במושבים הזוגיים פחות סובלים מהשמש אך עלולים להתחיל לחשוב באופן חיובי על כריתת ברכיים. אני תוהה מי הסיני הארור שעִצב את המושבים האלה, שגורמים להדחסותו של מקסימום גוף למינימום מקום. הסינים האלה, קטנים ומענים. זהו, זוהי לגמרי התגלמות העינוי הסיני. סינְקְוִיזיציה. שמישהו יעצור אותי, כפתורי ה-STOP פזורים פה בשפע.

במושבים המרובעים אפשר לבחור בדרך כלל את המיקום לפי מידת השמש והנוף ואף לפרוש את הרגליים עד לקצה המושב שממול, אך קיים סיכוי (או סיכון) שזה האחרון יתפס במהלך הנסיעה ויגרום לך לבחון את יכולות ההתכווצות והפניָת המבט שלך. במידה וזה לא קורה, אתה עלול להתפתות להניח עליו את רגליך לשם שיפור חוית הנסיעה ולזכות ללטישת מבטים סולידיים אך סולדים מהסובבים, אפילו אם הקפדת להניח את רגליך על עִתון שננטש עליו או משהו אחר לגיטימי כביכול אך לא דִפלומאטי.

 

מי מאתנו לא הרגיש אושר עילאי כשהספיק לעלות על האוטובוס בשניה האחרונה או אפילו אחריה, באדיבותו של נהג-אוטובוס-שהוא. נהג אוטובוס שמצליח להתחשב יכול לעשות לך את היום, או לפחות את הרגע, שזה גם משהו פָּזִי. החיוך הכנה והעיניים מוקירות התודה מרגשים באמִתיוּת הגמורה שלהם שממלאת בגאון רגע דל.

אני לוקחת את העניין קצת אישית, ובעיני, נהגים שלא עוצרים לי הם או מאד ממורמרים או מאד אומואים.

לפני שבועיים נהג האוטובוס עצר לי למרות שאחרתי לתחנה, ובאותו רגע שמחתי שלא החלפתי לחצאית יותר ארוכה.

 

אחד הדברים היותר-בוחני-עצבים על הבוקר: ברקסים של אוטובוסים.

עצירוֹת חסרות טאקט מתקילות שיווי משקל ונפש, עוד לפני הקפה השני. לא משהו שהרופא היה רושם לנו.

לשמחתי, לא יוצא לי לחזור הרבה באוטובוס חזרה בשבועיים-שלושה האחרונים. כשכן יוצא זה מדכא. הדרך מטלטלת אותי, שכבר מעורערת ורצוצה מהיום, כמו ילד מפונק שממשיך לצרוח על ההורה חסר הסבלנות שלו שעוד שניה יתפקע עליו. יש שם יותר מדי אור פלורסנטי, יותר מדי תחנות, יותר מדי רמזורים אדומים. בחיים לא חשבתי שאשמח לראות את רחוב העליה. נורא. שואה.

 

האוטובוס נוטל ארבעים עד חמִשים דקות מיומי כל בוקר חוֹלי. חשבתי לנצל את הזמן הזה לקריאת אותם ספרים קלאסיים שכולם קראו ואני, אהם, טרם. לא הצלחתי להתמיד בזה לאורך זמן. חזרתי לנַגָּן שלי ולאותם השירים שממלאים אותו ואותי. אותו פסקול לאותה דרך. קורה שכל התמהיל המייאש הזה גורם לי להזיל כמה דמעות אסתטיות בתהליך. לא משהו שגרם למישהו להתרגש ולגשת. כנראה שזה פשוט נטמע בטבעיות באוירה האוטובוסית המדכדכת.

 

יש את האנשים הקבועים בקו שלך. אתם כמעט תמיד תתראו בכל ימי החול באותו זמן, ובזאת פחות או יותר תסתכם ההכרות שלכם.

את הבחור המבוגר ההוא אני מכירה עשרים דקות ביום, כולל תחנות עליה וירידה. זמן הכרות נכבד במצטבר. ולעולם כנראה לא נכיר יותר מזה. מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך ולמה הוא מאזין באייפוד שלו – מידע שישאר לי זר כמוהו. הוא וִיאָייפִּי פְּלָקָאטִי בקו שלי, ואני בוחרת שזה ישאר ככה.

 

יש גם את האנשים האקראיים האלה, עם עגלות שוק או סתם מתפוררים, שמצפים שתפנה להם את המושב שלך. אבל אני עולה לפניהם ויורדת אחריהם בהתמדה, תמיד עם מח רוחש וְתיק ולפעמים עם עקבים. זה חייב לנצח זִקְנָה.

 

מוזר לי כשאנשים שמנים מאד עולים לאוטובוס ולא אוכלים שום דבר במשך כל זמן הנסיעה. כלומר, נראה שזה מה שהם אמורים לעשות כדי לתחזק את החזות המכובדת הזו שלהם.

 

משעשע אותי כששואלים אותי אם קוים מסוימים עברו, כאלה בעלי תכיפות גבוהה. בעצם, כל קו, ביחוד בשעות הבוקר. זו שאלה מיותרת. הרי כל היופי בהתנהלות האוטובוסית הוא שתוך זמן קצר, כבמטה כקסם, יופיע עוד אוטובוס בקו הרצוי. זו מכונה מגורזת ומטונפת. סיזיפיה טהורה.

גם אם ממתינים דקות נצחיות שהעיקול בכביש יוליד את האוטובוס הרצוי סופסוף, ברגע שהוא מגיע שוכחים לו את זמן ההמתנה. הכל נסלח ונשכח, רק קח אותי להמשך הסיזיפיה שלי כמו שאתה מקפיד כל כך טוב לעשות.

אוטובוסים תמיד מגיעים. זה כמו הבטחה שמורה כזאת. ובכלל, בעיר הזאת זה אחד הדברים היחידים שאפשר לסמוך עליהם.

 

לסיום אציין מספר קוים מצוינים:

קו 63 – היחידי שעובר גם בעזריאלי וגם בסנטר. שווה. ההתנהלות בו היא לגמרי בהתאמה לשתי התחנות האלה, בהן הוא תמיד מתפטם באנשים ומקיא אותם.

קו 5 – הקו הכי נח, אזורית ותדירותית, להתנהלות במרכז הנעלה יותר של תל-אביב, מינוס העיקוף המעצבן שהוא עושה דרך שדרות נורדאו כדי להגיע לרכבת מרכז. ממש, הוא חולף על פני הפניה לארלוזורוב באדישות של מת, והנפש מזדעקת: אבל למה, בחייך, בשביל מה אתה מעכב אותי בעוד מקבץ מיותר של חנויות מעצבים ושמלות כלה?!

קו 18 – הקו הכי נח, מסלולית ותדירותית, מרכבת מרכז למרכז תל-אביב ולאזור פלורנטין. למרות שאם יש מקום לתפוס בו שפעת חזירים או שפעת רגילה או חזירים סתמיים או דברים מדבקים ומגרדים אחרים, זה בהחלט קו 18. כמעט תמיד אקורדיוני ומאוכלס, אטרקטיבי כוָאגינה של זונה וָתיקה.

 

הקו שלי, אגב, הוא קו 1, המעניק לי מדי בוקר סיור מיותר במעיי העיר חולון. סיור שצפוי, כזריחה שאדישים אליה, להתקיים שוב מחר.

 

 

חייך, הכל לשואה - מתוך קו 18 אקראי
 

 

חומיות באויר

אוקטובר 18, 2009 מאת frozenmay

 

 

בעיצומו של יום שני שעבר חטפתי הרעלת בראוניס. זה קרה בפרימיירה של “מגדלים באויר”, סדרת דרמה חדשה מבית ערוץ 10 שתגדל באויר, כך מקוים, החל מיום שני הקרוב.

 

 

אסוציאציה טופ-ראשית: רנה מגריט, הטירה בפירנאים, 1959.

אסוציאציה טופ-ראשית: רנה מגריט, הטירה בפירנאים, 1959.

 

 

אותו יום שני ארור היה יום שהתעקש להתמשך. מהנָיִין טוּ סִיקְס שלי דידיתי, בשונה מיתר הימים, לקו 89, קו משופע תחנות לאורך אבן גבירול שעובר גם בקרביים החשופים של המדינה, הידועים בציבור הישראלי והזר כתמח”ת תל-אביב.

 

הייתי מחויטת יחסית – בחולצה מכופתרת ובנעלי עקב – אך דאגתי לקזז זאת עם עגילים בדמותו של סנופי.

 

נחתתי בקולנוע גת השומם-אך-העתיד-להתמלא, בשעה קצת-מעט לפני שבע. השולחנות המעוטרים במִני מאכלים תופיניים קרצו לי, ואני אינסטינקטיבית הסמקתי ושלחתי ידיים.

 

המקום, כאמור וכצפוי, הפך שוקק חיים תוך זמן קצר. אנשים התמנגלו זה עם זה, ואני התמנגלתי בעיקר עם הבראוניס.

 

 

חומיות ולא להיות.

חומיות ולא להיות.

 

 

הבזקי מצלמה התחילו להצליף מכל עבר, בחסות העמותה לחקר הסלבס וגדע המח. חשבתי: כמו שבראוניס הוגים בראוניז, כך גם סלבס הוגים סלבז; ואפשר גם סלב”ז, כראשי תבות של סלבס סוג ז’ (מחשבה לגמרי כללית, כן? כמו קופת החולים); ובראוניס בעברית זה בכלל חוּמִיוֹת; והכל זה סוג של הרעלה.

 

דבר נחמד בלא להיות סלבּ: אפשר לעגוב על הקייטרינג הפרוש בשלוות נפש, ללא חשש לתעוד מביך.

 

מיכל הפציעה סמוך יותר להקרנה, ולאחר שלגמנו שתי כוסות פנטזיה כל אחת (נוסטלגיה טעימה) זרמנו יחד עם העדר המואבס לאולם.

 

 

מפונטזות.

מפונטזות.

 

 

יחד עם שאר הבלוגרים, התיישבנו במושבים האחוריים ביותר, בעקביות וכיאה לחבורה המאגניבה בקהל, ממש אקוויולנטי למאכלסי המאחורה של האוטובוס בטיולים שנתיים. פלאשבקים!

 

הוקרן הפרק הראשון שנמשך חמִשים דקות (כך התריעו טרם ההקרנה) וזרם טוב יחסית. מופיעה שם שחקנית שהעיניים שלה כל כך בהירות, שנראה כאילו הן לבנות.

 

 

אינסוף ימינה.

אינסוף ימינה.

 

 

כשהכל הסתיים הזדקקתי למנוף שישא אותי הביתה. אבל כל אלה מרותקים לאתרי בניה מרוחקים, ומגדל שנבנה באויר לא זקוק למנוף. אולי רק אם הוא ממש גבוה, אנושי לפרקים ומולעט בבראוניס.

 

 

 ”מגדלים באויר”, ערוץ 10, שני, 21:40.

 

 

רשימה חלקית

אוקטובר 7, 2009 מאת frozenmay

 

 

פלאפון – יש

ארנק – יש

כסף – אין

שכל – יש

דאגות – יש

מה ללבוש – אין

לחם – אין

עוגות – אין

תכניות – אין

 

יצאתי.

 

 

כוכבית

אוקטובר 2, 2009 מאת frozenmay

 

 

ההד הזה בדירה הוא לא ממש מה שרופא של הראש היה רושם לי

חוסר הרלוונטיות שלי התחיל הרבה לפני שהפסקת להופיע

אולי אני צריכה לשחק יותר עם האסוציאציות שלי

עד שישברו

ארכיב חדשות, נוצצות, ממתכת קרה

אחרי כל הזמן הזה, כל מגע הוא זר ונכסף

אתה אומר, בואי לא ננסה למצא דברים היכן שהם גוועים

משתבשים בקצב משל עצמם, בתאוצה

אֶיִי בריבוע, אני זוכרת משיעורי פיזיקה

אבל לא איך צפים

לרְאָיה, אם הייתי מניחה את המח שלי על המים, הוא היה שוקע

 

 

הגביע הקדוש

ספטמבר 25, 2009 מאת frozenmay

 

 

בית משפט שפועל רק במהלך מקבצי הפרסומות בטלויזיה כנראה אינו מספיק, ולכן השבוע נתבקשתי לקחת חלק וליטול צד בקרב העקוב מקצפת על המילקי הנכסף, כשמולי עומדת לא אחרת מלירי הכובשת, המפתה בעצמה כגביע מילקי טרי המעוטר באגלי טל עדינים של מקרר.

 

בניגוד, אם כך, ללירי (נולי בשבילי) המצדדת בסנדי, לדעתי החזקה על המילקי מגיעה לאקי. הו, אקי.

 

אני מוצאת שעם כל מה שעבר עליו בשנים האחרונות, מגיע לו לפנק את עצמו במילקי אליו הוא מתאווה כל כך. זה, וגם כי הוא חתיך.

 

 

נימוקי קו ההגנה שלי:

 

* אקי זכה בכבוד המפוקפק של הנחית תכנית הריאלטי הראשונה בארץ – קחי אותי שרון (חסר שם פסיק, אגב). בתוקף כך הוא בודאי נאלץ לכסות את עצמו בהרבה איפור וחן מעושה ולהוות את דמות החוצץ השפויה בין שרון איילון לבין עשרה גברים מסוקסים ונוטפי טסטוסטרון ופתטיות, כשכמו בטקס מלכת היופי, הוא, כמנחה, היה הגבר השווה באמת מכל הטוענים לכתר (כשאולי הוא גם רצה בתהליך לנשנש את הפרס בעצמו). אני אומרת – אם לא זכה לנשנש את שרון, לפחות שיזכה לנשנש מילקי.

 

* אקי בוַדאי מתוסכל עמוקות מנסיונו הלא מייצג בהוליווד הפלסטיקית, הנמסה והצוננת – נסיון שכלל בעיקר תפקידים לא ממש לוהטים כגון מחבל מארצות ערב ומחבל מארצות ערב, בעוד שלנו ברור כלובן קצפת כי זה לא מייצג כפית מכשרונו. כעת הוא שב ארצה, למעוז יצור המילקי, וראוי שיתרווח על הספה, יטול כפית ארוכה ויפנק את עצמו כמו שהוא אוהב.

 

* אקי מהווה צד בהפרדה כואבת, שאינה אסתטית כלל וכלל כמו זו בין הקצפת לשוקולד. הוא בוַדאי שב הביתה מדי יום לבית ריק, ופניו מתארכות אף יותר כאשר הוא פותח את דלת המקרר ומגלה שם חצי מלפפון נבול ומיונז שפג תוקפו. הוא זקוק נואשות למילקי-ניחומים.

 

* אקי חתיך. איי רסט מיי קייס.

 

 

זהו, אני מקוה שעזרתי לכם לראות את האור בקצה הגביע.

 

אתם מוזמנים להקליק על הבחירה שלכם. זה כנראה גם יגרד למושא בחירתכם באף וגם עשוי לזכות אתכם ב-50 גביעי מילקי במתנה. הנה משהו ששווה לפנות בשבילו ארבעה מדפים במקרר. אקי שוּד נוֹאוּ. הִי רִילִי שוּד.

 

במידה ואתם עדיין מתקשים להחליט במי לצדד, ישנן ראיות נוספות שיכולות לסייע לכם.

 

 

הצביעו והשמינו!

 

 

אקי, כפי שלא נוטשים גביע מילקי בודד במקרר, לא נשאיר אותך לבד!

 

 

חושפות טפחיים

ספטמבר 19, 2009 מאת frozenmay

 

 

כתגובה לפוסט הקודם, העלו תמונות דואליוּת ארבע מחברותיי המגניבות. הרי הן, מסודרות בצמדים ובפרישה אנכית:

 

 

שרון המהממת

 

 

עינת הענוגה

 

 

מלי האקזוטית

 

 

ביקי המהפנטת

 

 

הזוכה היא שרון המהממת שהעלתה גם פוסט בנושא ושבתה (שוב) את לבי.

טְסְסְסְסְט-טְסְסְסְסְט של סקארלט בדרך אלייך, יקירה, ומקוה שיתלווה לכך גם משהו שוקולדי.

 

עינת, מלי וביקי – צפו להפתעונת גם כן.

 

שנה חיננית ונועזת, עדינה וסוערת, טובה ושובבה – אמן ואמן.

 

 

דואלי אידאלי

ספטמבר 1, 2009 מאת frozenmay

 

 

Frozen May

 

ובכן, צמד התמונות הזה הוא נגזרת של הקונספט המרתק המלווה את הקמפיין של בושם סקארלט, בושם חדש מבית קשארל.

הקונספט הוא דואליות, ומדבר על כך שבכל אשה מתקיימים צדדים שהם כאילו מנוגדים או סותרים ועדיין נמצאים תחת אותו מעטה.

הקונספט הזה של דואליות וכל הפעילות סביבו, שכללה צילומים מקצועיים שבקשו לתפוס שני צדדים שונים שקיימים באותה אשה, הלהיבו אותי מאד. חשבתי מיד שזו תהיה הזדמנות נפלאה לספר על עניין השם שסִפחתי לעצמי.

 

במהלך הכמעט-עשור בו אני משתמשת בכינוי Frozen May, נתקלתי אינספור פעמים בערך בשאלה מה זה בעצם אומר.

 

אני לרב נוטה להסתבך כשאני עונה, כי בראש שלי ישר נוצרת תנועת יד כזו של it goes way back, וכל הסבר קצר שאנסה לספק עם גיבובי הגמגומים שלי, עלול לצאת פשטני ולא משקף.

 

השם שלי בתעודת הזהות הוא הִלה, אינפורמציה שלא חדשה למקורבים אלי. רושמים את זה בלי יו”ד. זהו תוצר של אבא חובב כתיב חסר וסמטריה ושל אמא שאשרה זאת עם המילון.

 

כנערה זה לא ממש שִנה לי. פחות הקפדתי על זה, ובמהלך כל תקופת חטיבת הביניים והתיכון תמיד הייתי אחת משלוש הילות באותה כתה. לא אהבתי את חוסר היחודיות בשם ואת איך שהוא מתגלגל על הלשון. הסלידה הזאת בצרוף השריצה שלי באתרי אינטרנט חוּצְלָאָרֶצִים ובחדרי צ’אט לועזיים, גרמו לי להתנתב הלאה מהשם שבחרו לי ולהשתעשע עם שמות שונים שבחרתי בעצמי ולעצמי באותה תקופה.

 

לצרוף Frozen May הגעתי כנראה באזור שנת 1999, אולי קצת לפני. אני זוכרת כי יש לו תעוד בכתב ידי בתוך מחברת שלקחתי אתי כשטסתי לאמריקה לבקר חברת-עט שלי, בחופש הגדול שבין כתה ט’ ל-י’.

 

ה-May שאני התכוונתי אליו הוא החודש מאי, חודש אביבי.

Frozen May הוא סוג של אוקסימורון, אימאג’ שנראה לי קסום – חודש אביבי קפוא. כמו עולם צבעוני ותוסס שקפא ועומד כפסל, בועת זכוכית מלאה בעושר ובאושר, משהו שמרהיב להסתכל עליו ושיסב הנאה למי שסבלני.

כן, קיטש שכזה. אבל חינני והגיוני.

 

 

May

 

 

פרוזן מאי זו דואליות שמתקיימת עם כל הסתירות הפנימיות והסטירות החיצוניות. לעתים מוקרן ונתפש משהו שונה ממה שאני מתכוונת לשדר. זו הדואליות שמתקיימת. זה המרחק בין ביישנות לסנוביות, בין ספונטאניות לפזיזות, בין לפעול ללזרום, בין חשש לקור – כל הקשת מתקיימת באותה הויה ובאותה נשימה, וזה בסדר.

זו אותה גברת, לרב גם באותה אדרת בדיוק.

 

 

Frozen

 

 

אגב, לרגע לא מתכוונת להתנשא בדבקותי לשם המאוּנְגְלָת הזה, על אף פועלי הרב ואהבתי הגדולה לשפה העברית. זה חלילה לא מהתנשאות אלא מהִקשרות נטו לשם ולמותג שחִברתי בעצמי לעצמי.

 

אני והשם שבחרו עבורי בסדר עכשיו, אגב. פשוט Frozen May כבר נטמע והפך לחלק אינטרגראלי ממני. קשה-עד-בלתי-אפשרי עבורי לוותר עליו, אבל כיוון שהכל יכול להתקיים באותה הויה, כנראה שאני לא צריכה.

 

הקונספט הזה של דואליות, משהו דו-צדדי, זורק, לפחות אותי, להמון כיוונים.

אני מזמינה בחום את מי שמעוניינת לחלוק במרחב הזה כל שעולה על דעתה בהקשר לקונספט הזה – סיפור שמתקשר, יצירה שנוגעת… אפילו לערב בכך מלתחה ומצלמה כמו שנעשה בקמפיין הזה ממש, וללנקק מכאן על מנת שנוכל לחלוק ולהתרשם. פשוט, מתאפשר לי להעניק לבעלת התגובה המדליקה ביותר בקבוק בושם במתנה ובאופן אישי.

 

אפשר גם לקבל דוגמית חינם והנחה על הבושם בסימוס המלה סקרלט למספר 6070.

 

גלי לי...

 

בכל מקרה, בעיני יותר שווה להשתתף ולשתף – בזכות הקונספט המעניין הזה – ואשמח להפגש עם עלמת החמד הנבחרת להשפרצות של בושם ולדואליזציה תוססת.

 

לחיי הדו-קיום שבנו!

 

 

דואליות בהתהוות...

 

 

לשרוד ולהשאר בחיים

אוגוסט 27, 2009 מאת frozenmay

 

 

המסע הסוער אל עבר הקרנת פרק הבכורה של העונה הסוערת של השרדות החל עבורי בפרק השרדות משל עצמי, כשמסט צילומים לקמפיין עבור קשארל (פרטים נאים ומבושמים בפוסט הבא) נאלצתי לטוס אל עבר האוטובוס שלקח את הבלוגריה הממולחת והמפולפלת אל עבר הלא נודע העונה לשם אבן יהודה.

 

 

להשרדות יצאנו.

להשרדות יצאנו.

 

 

מקו 5 נחתתי הישר לפאתי אוטובוס הטיולים השנתיים החינני שהוקצה לנו, למושב האחורי של המאגניבים שבינהם לא הייתי מעולם, שם פגשתי את מיכל, תומר ושרון שהיו בקרייבינג מטורף לסגריה. אני לעומתם חשקתי בפרישייק. כפי שתכף יקרא ויראה, המאוויים שלי קבלו מענה טוב יותר משלהם…

 

 

חבורתנו הלוהטת והמלהטטת.

חבורתנו הלוהטת והמלהטטת.

 

 

לאחר נסיעה שארכה כחצי שעה, הגענו ליעד והאוטובוס נעצר. או אז, התבקשנו לקשור סרט שחור סביב עינינו, משל היינו חשודים באונס או קורבנות של אחד כזה, לייב, והובטח לנו כי נובל ליעד בלתי-יאמן. אחד-אחד הורדו הבלוגרים מן האוטובוס בעוד חבורתנו השובבה נסתה ללא הצלחה לזרז עניינים על-ידי מעבר בין חלקי האוטובוס. כמובן שכיאה למעוללי תעלולים, הגיעו אלינו בכל מקרה בין האחרונים. המסקנה: השובבות לא תמיד משתלמת, אבל כיף להניח כף יד על פה מחויך ולפזר מבטים מלאי ערמומיות ילדותית.

 

 

ככה זה (לא) נראה.

ככה זה (לא) נראה.

 

 

לאחר שהובלנו כמצונזרים מהלכים ומאותגרים ליעד הסודי, התבקשנו להסיר את כיסויי העיניים, וגילינו כי אנחנו נמצאים בבית ספא לבן-שמנתי ומקסים להפליא, נטול רעשי כביש ושלל מאפייני סיביליזציה אחרים, פרט אולי לנוכחות פלאפונים ששמשו בעיקר לציוצים על המצב.

 

 

זה נראה כואב.

זה נראה כואב.

 

 

במקום היו בריכה שלווה וצוות מעסים רב-גוני ומזנון אקזוטי שכלל אפילו פרוסות אננס לא משומר.

 

 

מרענן אמתי.

מרענן אמתי.

 

 

הצטוונו להרגע לפני צפית טרום-בכורה בפרק הפתיחה של, כך הובטח, עונת השרדות סוערת במיוחד. מה חבל שלכסאות הנח לא הוצמדו חגורות בטיחות, ולו רק משום שכסא נח עם חגורת בטיחות זה אימאג’ נפלא.

 

 

לבן זה נח.

לבן זה נח.

 

 

הפעם התכנית התלבשה על האיים הפיליפינים. נדמה לי ש”הפיליפינים” היא המלה שמכילה הכי הרבה יו”דים בה נתקלתי אי-פעם. אולי אני מבחינה בזה במיוחד עקב הסלידה הכללית שלי מעודף יו”דים, שלעתים הן כמו זיזים בעיניים, אפילו שבמקרה הזה אף אחת מהן לא מיותרת…

 

מכל מקום, כל משתתף קבל, מעבר לסרט שחור בו נקשרו עיניו כשנחת באיים המרוחקים, גם מזוודה אדומה, והונחה, כנראה, לארוז בה דברים שהיה לוקח אתו לאי בודד ושלא בטוח יקבל לידיו כלל במעמד הזה.

 

הליהוק העונה נראה הסטרי להפליא ורווי דמויות קרועות שמצליחות לקרוע. נתפסו בגאון משבצת הדיוה ומשבצת הנעם, והתווספו משבצות אחרות של רווקה לחוצה שבאה לצוד נעמים, קפטן הוק מעורר הערצה (בחור מבוגר עם זרוע תותבת וכוחות מפליאים), ובחורה חיננית העונה לשם הדס, שחיה גם בספר וגם בסרט ולחלוטין שבתה את לבי.

 

מסתמן חזק: הזוי זה הראוי החדש!

 

 

הלה, קופירייטרית, תל-אביב.

הלה, קופירייטרית, תל-אביב.

 

 

התחלתי באוטובוס ובאוטובוס אסיים: מקו 5 – דרך אוטובוס טיול שנתי - לקו 18 שקבל את פני בחיוך שובה. השרדות נעימה.

 

 

=)

 

 

 ”השרדות הפיליפינים”, ערוץ 10, 29.08.09, שבת, 21:00.

 

 


This is a blog At.CorKy.Net