לא מזמן התחלתי לעבוד במשרד שממוקם בעיר האטרקטיבית חולון, עניין שגרם לי להתוודע מחדש לנפלאות התרבות האוטובוסית.
אוטובוסים. אנחה. קופסאות משונעות האוצרות בתוכן מצבורי דִיאֶנְאֶיי רב גוני ושכבתי. הסיזיפיה במיטבה. כל כך מובהקת שהיא צורחת. כלי שנע על פס כדי להביא אנשים לפסים שהם נעים עליהם. הלוך ושוב. זה הלפני והאחרי שאין בינהם שום הבדל.
המושבים לֶאים, מרופטים, ראו וחשו הכל. לפעמים, כשתחתית המושב לא תואמת לגב, כלומר, נראת חדשה או עם דוגמה אחרת או שתי התשובות נכונות, וברור שהוחלפה, אני תוהה לאיזו תחתית של תחתית היא הגיעה אם זכתה לרענון.
ספיקינג אוֹף מעוּפשוּת, אפשר לפעמים לזהות אוטובוסים שכבר נסעת בהם לפי הפסולת שנשאֶרת בהם. למשל, באחת הנסיעות ישבתי במושב השני הבודד, שברווח שבינו לבין החלון נח צמרון ורוד לאזניים – שהיה שם גם לפני שלושה ימים – דבר שגרם לי לתהות באילו תכיפות ויסודיות זוכים האוטובוסים להתנקות. או במלים אחרות ופקאצתיוֹת: אִייי-יוּוּוּוּ.
לכל סוג מושב באוטובוס יש מחיר שאתה בדרך כלל לומד על בשרך ובהמשך גם על נפשך. זה עניין של ניסוי וטעיה עד שאתה מגיע למיקום האידאלי עבורך באוטובוס (עד כמה שהמלים “אידאלי” ו”אוטובוס” הדיסונָנְטיוֹת והדיסְטָאנְטיוֹת, מסוגלות להתקיים יחד באותו משפט).
בקו שבו אני נוסעת כל בוקר, במושבים המבודדים נהנים מסוג של פרטיות תנוחתית אך עלולים לסבול משמש שצורבת את הפאקינג היפודרמיס (כן, את תת-העור) ומקצרת את העצבים.
במושבים הזוגיים פחות סובלים מהשמש אך עלולים להתחיל לחשוב באופן חיובי על כריתת ברכיים. אני תוהה מי הסיני הארור שעִצב את המושבים האלה, שגורמים להדחסותו של מקסימום גוף למינימום מקום. הסינים האלה, קטנים ומענים. זהו, זוהי לגמרי התגלמות העינוי הסיני. סינְקְוִיזיציה. שמישהו יעצור אותי, כפתורי ה-STOP פזורים פה בשפע.
במושבים המרובעים אפשר לבחור בדרך כלל את המיקום לפי מידת השמש והנוף ואף לפרוש את הרגליים עד לקצה המושב שממול, אך קיים סיכוי (או סיכון) שזה האחרון יתפס במהלך הנסיעה ויגרום לך לבחון את יכולות ההתכווצות והפניָת המבט שלך. במידה וזה לא קורה, אתה עלול להתפתות להניח עליו את רגליך לשם שיפור חוית הנסיעה ולזכות ללטישת מבטים סולידיים אך סולדים מהסובבים, אפילו אם הקפדת להניח את רגליך על עִתון שננטש עליו או משהו אחר לגיטימי כביכול אך לא דִפלומאטי.
מי מאתנו לא הרגיש אושר עילאי כשהספיק לעלות על האוטובוס בשניה האחרונה או אפילו אחריה, באדיבותו של נהג-אוטובוס-שהוא. נהג אוטובוס שמצליח להתחשב יכול לעשות לך את היום, או לפחות את הרגע, שזה גם משהו פָּזִי. החיוך הכנה והעיניים מוקירות התודה מרגשים באמִתיוּת הגמורה שלהם שממלאת בגאון רגע דל.
אני לוקחת את העניין קצת אישית, ובעיני, נהגים שלא עוצרים לי הם או מאד ממורמרים או מאד אומואים.
לפני שבועיים נהג האוטובוס עצר לי למרות שאחרתי לתחנה, ובאותו רגע שמחתי שלא החלפתי לחצאית יותר ארוכה.
אחד הדברים היותר-בוחני-עצבים על הבוקר: ברקסים של אוטובוסים.
עצירוֹת חסרות טאקט מתקילות שיווי משקל ונפש, עוד לפני הקפה השני. לא משהו שהרופא היה רושם לנו.
לשמחתי, לא יוצא לי לחזור הרבה באוטובוס חזרה בשבועיים-שלושה האחרונים. כשכן יוצא זה מדכא. הדרך מטלטלת אותי, שכבר מעורערת ורצוצה מהיום, כמו ילד מפונק שממשיך לצרוח על ההורה חסר הסבלנות שלו שעוד שניה יתפקע עליו. יש שם יותר מדי אור פלורסנטי, יותר מדי תחנות, יותר מדי רמזורים אדומים. בחיים לא חשבתי שאשמח לראות את רחוב העליה. נורא. שואה.
האוטובוס נוטל ארבעים עד חמִשים דקות מיומי כל בוקר חוֹלי. חשבתי לנצל את הזמן הזה לקריאת אותם ספרים קלאסיים שכולם קראו ואני, אהם, טרם. לא הצלחתי להתמיד בזה לאורך זמן. חזרתי לנַגָּן שלי ולאותם השירים שממלאים אותו ואותי. אותו פסקול לאותה דרך. קורה שכל התמהיל המייאש הזה גורם לי להזיל כמה דמעות אסתטיות בתהליך. לא משהו שגרם למישהו להתרגש ולגשת. כנראה שזה פשוט נטמע בטבעיות באוירה האוטובוסית המדכדכת.
יש את האנשים הקבועים בקו שלך. אתם כמעט תמיד תתראו בכל ימי החול באותו זמן, ובזאת פחות או יותר תסתכם ההכרות שלכם.
את הבחור המבוגר ההוא אני מכירה עשרים דקות ביום, כולל תחנות עליה וירידה. זמן הכרות נכבד במצטבר. ולעולם כנראה לא נכיר יותר מזה. מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך ולמה הוא מאזין באייפוד שלו – מידע שישאר לי זר כמוהו. הוא וִיאָייפִּי פְּלָקָאטִי בקו שלי, ואני בוחרת שזה ישאר ככה.
יש גם את האנשים האקראיים האלה, עם עגלות שוק או סתם מתפוררים, שמצפים שתפנה להם את המושב שלך. אבל אני עולה לפניהם ויורדת אחריהם בהתמדה, תמיד עם מח רוחש וְתיק ולפעמים עם עקבים. זה חייב לנצח זִקְנָה.
מוזר לי כשאנשים שמנים מאד עולים לאוטובוס ולא אוכלים שום דבר במשך כל זמן הנסיעה. כלומר, נראה שזה מה שהם אמורים לעשות כדי לתחזק את החזות המכובדת הזו שלהם.
משעשע אותי כששואלים אותי אם קוים מסוימים עברו, כאלה בעלי תכיפות גבוהה. בעצם, כל קו, ביחוד בשעות הבוקר. זו שאלה מיותרת. הרי כל היופי בהתנהלות האוטובוסית הוא שתוך זמן קצר, כבמטה כקסם, יופיע עוד אוטובוס בקו הרצוי. זו מכונה מגורזת ומטונפת. סיזיפיה טהורה.
גם אם ממתינים דקות נצחיות שהעיקול בכביש יוליד את האוטובוס הרצוי סופסוף, ברגע שהוא מגיע שוכחים לו את זמן ההמתנה. הכל נסלח ונשכח, רק קח אותי להמשך הסיזיפיה שלי כמו שאתה מקפיד כל כך טוב לעשות.
אוטובוסים תמיד מגיעים. זה כמו הבטחה שמורה כזאת. ובכלל, בעיר הזאת זה אחד הדברים היחידים שאפשר לסמוך עליהם.
לסיום אציין מספר קוים מצוינים:
קו 63 – היחידי שעובר גם בעזריאלי וגם בסנטר. שווה. ההתנהלות בו היא לגמרי בהתאמה לשתי התחנות האלה, בהן הוא תמיד מתפטם באנשים ומקיא אותם.
קו 5 – הקו הכי נח, אזורית ותדירותית, להתנהלות במרכז הנעלה יותר של תל-אביב, מינוס העיקוף המעצבן שהוא עושה דרך שדרות נורדאו כדי להגיע לרכבת מרכז. ממש, הוא חולף על פני הפניה לארלוזורוב באדישות של מת, והנפש מזדעקת: אבל למה, בחייך, בשביל מה אתה מעכב אותי בעוד מקבץ מיותר של חנויות מעצבים ושמלות כלה?!
קו 18 – הקו הכי נח, מסלולית ותדירותית, מרכבת מרכז למרכז תל-אביב ולאזור פלורנטין. למרות שאם יש מקום לתפוס בו שפעת חזירים או שפעת רגילה או חזירים סתמיים או דברים מדבקים ומגרדים אחרים, זה בהחלט קו 18. כמעט תמיד אקורדיוני ומאוכלס, אטרקטיבי כוָאגינה של זונה וָתיקה.
הקו שלי, אגב, הוא קו 1, המעניק לי מדי בוקר סיור מיותר במעיי העיר חולון. סיור שצפוי, כזריחה שאדישים אליה, להתקיים שוב מחר.
