בעיצומו של יום שני שעבר חטפתי הרעלת בראוניס. זה קרה בפרימיירה של “מגדלים באויר”, סדרת דרמה חדשה מבית ערוץ 10 שתגדל באויר, כך מקוים, החל מיום שני הקרוב.
אסוציאציה טופ-ראשית: רנה מגריט, הטירה בפירנאים, 1959.
אותו יום שני ארור היה יום שהתעקש להתמשך. מהנָיִין טוּ סִיקְס שלי דידיתי, בשונה מיתר הימים, לקו 89, קו משופע תחנות לאורך אבן גבירול שעובר גם בקרביים החשופים של המדינה, הידועים בציבור הישראלי והזר כתמח”ת תל-אביב.
הייתי מחויטת יחסית – בחולצה מכופתרת ובנעלי עקב – אך דאגתי לקזז זאת עם עגילים בדמותו של סנופי.
נחתתי בקולנוע גת השומם-אך-העתיד-להתמלא, בשעה קצת-מעט לפני שבע. השולחנות המעוטרים במִני מאכלים תופיניים קרצו לי, ואני אינסטינקטיבית הסמקתי ושלחתי ידיים.
המקום, כאמור וכצפוי, הפך שוקק חיים תוך זמן קצר. אנשים התמנגלו זה עם זה, ואני התמנגלתי בעיקר עם הבראוניס.
חומיות ולא להיות.
הבזקי מצלמה התחילו להצליף מכל עבר, בחסות העמותה לחקר הסלבס וגדע המח. חשבתי: כמו שבראוניס הוגים בראוניז, כך גם סלבס הוגים סלבז; ואפשר גם סלב”ז, כראשי תבות של סלבס סוג ז’ (מחשבה לגמרי כללית, כן? כמו קופת החולים); ובראוניס בעברית זה בכלל חוּמִיוֹת; והכל זה סוג של הרעלה.
דבר נחמד בלא להיות סלבּ: אפשר לעגוב על הקייטרינג הפרוש בשלוות נפש, ללא חשש לתעוד מביך.
מיכל הפציעה סמוך יותר להקרנה, ולאחר שלגמנו שתי כוסות פנטזיה כל אחת (נוסטלגיה טעימה) זרמנו יחד עם העדר המואבס לאולם.
מפונטזות.
יחד עם שאר הבלוגרים, התיישבנו במושבים האחוריים ביותר, בעקביות וכיאה לחבורה המאגניבה בקהל, ממש אקוויולנטי למאכלסי המאחורה של האוטובוס בטיולים שנתיים. פלאשבקים!
הוקרן הפרק הראשון שנמשך חמִשים דקות (כך התריעו טרם ההקרנה) וזרם טוב יחסית. מופיעה שם שחקנית שהעיניים שלה כל כך בהירות, שנראה כאילו הן לבנות.
אינסוף ימינה.
כשהכל הסתיים הזדקקתי למנוף שישא אותי הביתה. אבל כל אלה מרותקים לאתרי בניה מרוחקים, ומגדל שנבנה באויר לא זקוק למנוף. אולי רק אם הוא ממש גבוה, אנושי לפרקים ומולעט בבראוניס.
”מגדלים באויר”, ערוץ 10, שני, 21:40.
]]>
פלאפון – יש
ארנק – יש
כסף – אין
שכל – יש
דאגות – יש
מה ללבוש – אין
לחם – אין
עוגות – אין
תכניות – אין
יצאתי.
]]>
ההד הזה בדירה הוא לא ממש מה שרופא של הראש היה רושם לי
חוסר הרלוונטיות שלי התחיל הרבה לפני שהפסקת להופיע
אולי אני צריכה לשחק יותר עם האסוציאציות שלי
עד שישברו
ארכיב חדשות, נוצצות, ממתכת קרה
אחרי כל הזמן הזה, כל מגע הוא זר ונכסף
אתה אומר, בואי לא ננסה למצא דברים היכן שהם גוועים
משתבשים בקצב משל עצמם, בתאוצה
אֶיִי בריבוע, אני זוכרת משיעורי פיזיקה
אבל לא איך צפים
לרְאָיה, אם הייתי מניחה את המח שלי על המים, הוא היה שוקע
]]>
בית משפט שפועל רק במהלך מקבצי הפרסומות בטלויזיה כנראה אינו מספיק, ולכן השבוע נתבקשתי לקחת חלק וליטול צד בקרב העקוב מקצפת על המילקי הנכסף, כשמולי עומדת לא אחרת מלירי הכובשת, המפתה בעצמה כגביע מילקי טרי המעוטר באגלי טל עדינים של מקרר.
בניגוד, אם כך, ללירי (נולי בשבילי) המצדדת בסנדי, לדעתי החזקה על המילקי מגיעה לאקי. הו, אקי.
אני מוצאת שעם כל מה שעבר עליו בשנים האחרונות, מגיע לו לפנק את עצמו במילקי אליו הוא מתאווה כל כך. זה, וגם כי הוא חתיך.
נימוקי קו ההגנה שלי:
* אקי זכה בכבוד המפוקפק של הנחית תכנית הריאלטי הראשונה בארץ – קחי אותי שרון (חסר שם פסיק, אגב). בתוקף כך הוא בודאי נאלץ לכסות את עצמו בהרבה איפור וחן מעושה ולהוות את דמות החוצץ השפויה בין שרון איילון לבין עשרה גברים מסוקסים ונוטפי טסטוסטרון ופתטיות, כשכמו בטקס מלכת היופי, הוא, כמנחה, היה הגבר השווה באמת מכל הטוענים לכתר (כשאולי הוא גם רצה בתהליך לנשנש את הפרס בעצמו). אני אומרת – אם לא זכה לנשנש את שרון, לפחות שיזכה לנשנש מילקי.
* אקי בוַדאי מתוסכל עמוקות מנסיונו הלא מייצג בהוליווד הפלסטיקית, הנמסה והצוננת – נסיון שכלל בעיקר תפקידים לא ממש לוהטים כגון מחבל מארצות ערב ומחבל מארצות ערב, בעוד שלנו ברור כלובן קצפת כי זה לא מייצג כפית מכשרונו. כעת הוא שב ארצה, למעוז יצור המילקי, וראוי שיתרווח על הספה, יטול כפית ארוכה ויפנק את עצמו כמו שהוא אוהב.
* אקי מהווה צד בהפרדה כואבת, שאינה אסתטית כלל וכלל כמו זו בין הקצפת לשוקולד. הוא בוַדאי שב הביתה מדי יום לבית ריק, ופניו מתארכות אף יותר כאשר הוא פותח את דלת המקרר ומגלה שם חצי מלפפון נבול ומיונז שפג תוקפו. הוא זקוק נואשות למילקי-ניחומים.
* אקי חתיך. איי רסט מיי קייס.
זהו, אני מקוה שעזרתי לכם לראות את האור בקצה הגביע.
אתם מוזמנים להקליק על הבחירה שלכם. זה כנראה גם יגרד למושא בחירתכם באף וגם עשוי לזכות אתכם ב-50 גביעי מילקי במתנה. הנה משהו ששווה לפנות בשבילו ארבעה מדפים במקרר. אקי שוּד נוֹאוּ. הִי רִילִי שוּד.
במידה ואתם עדיין מתקשים להחליט במי לצדד, ישנן ראיות נוספות שיכולות לסייע לכם.
אקי, כפי שלא נוטשים גביע מילקי בודד במקרר, לא נשאיר אותך לבד!
]]>
כתגובה לפוסט הקודם, העלו תמונות דואליוּת ארבע מחברותיי המגניבות. הרי הן, מסודרות בצמדים ובפרישה אנכית:
הזוכה היא שרון המהממת שהעלתה גם פוסט בנושא ושבתה (שוב) את לבי.
טְסְסְסְסְט-טְסְסְסְסְט של סקארלט בדרך אלייך, יקירה, ומקוה שיתלווה לכך גם משהו שוקולדי.
עינת, מלי וביקי – צפו להפתעונת גם כן.
שנה חיננית ונועזת, עדינה וסוערת, טובה ושובבה – אמן ואמן.
]]>
ובכן, צמד התמונות הזה הוא נגזרת של הקונספט המרתק המלווה את הקמפיין של בושם סקארלט, בושם חדש מבית קשארל.
הקונספט הוא דואליות, ומדבר על כך שבכל אשה מתקיימים צדדים שהם כאילו מנוגדים או סותרים ועדיין נמצאים תחת אותו מעטה.
הקונספט הזה של דואליות וכל הפעילות סביבו, שכללה צילומים מקצועיים שבקשו לתפוס שני צדדים שונים שקיימים באותה אשה, הלהיבו אותי מאד. חשבתי מיד שזו תהיה הזדמנות נפלאה לספר על עניין השם שסִפחתי לעצמי.
במהלך הכמעט-עשור בו אני משתמשת בכינוי Frozen May, נתקלתי אינספור פעמים בערך בשאלה מה זה בעצם אומר.
אני לרב נוטה להסתבך כשאני עונה, כי בראש שלי ישר נוצרת תנועת יד כזו של it goes way back, וכל הסבר קצר שאנסה לספק עם גיבובי הגמגומים שלי, עלול לצאת פשטני ולא משקף.
השם שלי בתעודת הזהות הוא הִלה, אינפורמציה שלא חדשה למקורבים אלי. רושמים את זה בלי יו”ד. זהו תוצר של אבא חובב כתיב חסר וסמטריה ושל אמא שאשרה זאת עם המילון.
כנערה זה לא ממש שִנה לי. פחות הקפדתי על זה, ובמהלך כל תקופת חטיבת הביניים והתיכון תמיד הייתי אחת משלוש הילות באותה כתה. לא אהבתי את חוסר היחודיות בשם ואת איך שהוא מתגלגל על הלשון. הסלידה הזאת בצרוף השריצה שלי באתרי אינטרנט חוּצְלָאָרֶצִים ובחדרי צ’אט לועזיים, גרמו לי להתנתב הלאה מהשם שבחרו לי ולהשתעשע עם שמות שונים שבחרתי בעצמי ולעצמי באותה תקופה.
לצרוף Frozen May הגעתי כנראה באזור שנת 1999, אולי קצת לפני. אני זוכרת כי יש לו תעוד בכתב ידי בתוך מחברת שלקחתי אתי כשטסתי לאמריקה לבקר חברת-עט שלי, בחופש הגדול שבין כתה ט’ ל-י’.
ה-May שאני התכוונתי אליו הוא החודש מאי, חודש אביבי.
Frozen May הוא סוג של אוקסימורון, אימאג’ שנראה לי קסום – חודש אביבי קפוא. כמו עולם צבעוני ותוסס שקפא ועומד כפסל, בועת זכוכית מלאה בעושר ובאושר, משהו שמרהיב להסתכל עליו ושיסב הנאה למי שסבלני.
כן, קיטש שכזה. אבל חינני והגיוני.
פרוזן מאי זו דואליות שמתקיימת עם כל הסתירות הפנימיות והסטירות החיצוניות. לעתים מוקרן ונתפש משהו שונה ממה שאני מתכוונת לשדר. זו הדואליות שמתקיימת. זה המרחק בין ביישנות לסנוביות, בין ספונטאניות לפזיזות, בין לפעול ללזרום, בין חשש לקור – כל הקשת מתקיימת באותה הויה ובאותה נשימה, וזה בסדר.
זו אותה גברת, לרב גם באותה אדרת בדיוק.
אגב, לרגע לא מתכוונת להתנשא בדבקותי לשם המאוּנְגְלָת הזה, על אף פועלי הרב ואהבתי הגדולה לשפה העברית. זה חלילה לא מהתנשאות אלא מהִקשרות נטו לשם ולמותג שחִברתי בעצמי לעצמי.
אני והשם שבחרו עבורי בסדר עכשיו, אגב. פשוט Frozen May כבר נטמע והפך לחלק אינטרגראלי ממני. קשה-עד-בלתי-אפשרי עבורי לוותר עליו, אבל כיוון שהכל יכול להתקיים באותה הויה, כנראה שאני לא צריכה.
הקונספט הזה של דואליות, משהו דו-צדדי, זורק, לפחות אותי, להמון כיוונים.
אני מזמינה בחום את מי שמעוניינת לחלוק במרחב הזה כל שעולה על דעתה בהקשר לקונספט הזה – סיפור שמתקשר, יצירה שנוגעת… אפילו לערב בכך מלתחה ומצלמה כמו שנעשה בקמפיין הזה ממש, וללנקק מכאן על מנת שנוכל לחלוק ולהתרשם. פשוט, מתאפשר לי להעניק לבעלת התגובה המדליקה ביותר בקבוק בושם במתנה ובאופן אישי.
אפשר גם לקבל דוגמית חינם והנחה על הבושם בסימוס המלה סקרלט למספר 6070.
בכל מקרה, בעיני יותר שווה להשתתף ולשתף – בזכות הקונספט המעניין הזה – ואשמח להפגש עם עלמת החמד הנבחרת להשפרצות של בושם ולדואליזציה תוססת.
לחיי הדו-קיום שבנו!
]]>
המסע הסוער אל עבר הקרנת פרק הבכורה של העונה הסוערת של השרדות החל עבורי בפרק השרדות משל עצמי, כשמסט צילומים לקמפיין עבור קשארל (פרטים נאים ומבושמים בפוסט הבא) נאלצתי לטוס אל עבר האוטובוס שלקח את הבלוגריה הממולחת והמפולפלת אל עבר הלא נודע העונה לשם אבן יהודה.
להשרדות יצאנו.
מקו 5 נחתתי הישר לפאתי אוטובוס הטיולים השנתיים החינני שהוקצה לנו, למושב האחורי של המאגניבים שבינהם לא הייתי מעולם, שם פגשתי את מיכל, תומר ושרון שהיו בקרייבינג מטורף לסגריה. אני לעומתם חשקתי בפרישייק. כפי שתכף יקרא ויראה, המאוויים שלי קבלו מענה טוב יותר משלהם…
חבורתנו הלוהטת והמלהטטת.
לאחר נסיעה שארכה כחצי שעה, הגענו ליעד והאוטובוס נעצר. או אז, התבקשנו לקשור סרט שחור סביב עינינו, משל היינו חשודים באונס או קורבנות של אחד כזה, לייב, והובטח לנו כי נובל ליעד בלתי-יאמן. אחד-אחד הורדו הבלוגרים מן האוטובוס בעוד חבורתנו השובבה נסתה ללא הצלחה לזרז עניינים על-ידי מעבר בין חלקי האוטובוס. כמובן שכיאה למעוללי תעלולים, הגיעו אלינו בכל מקרה בין האחרונים. המסקנה: השובבות לא תמיד משתלמת, אבל כיף להניח כף יד על פה מחויך ולפזר מבטים מלאי ערמומיות ילדותית.
ככה זה (לא) נראה.
לאחר שהובלנו כמצונזרים מהלכים ומאותגרים ליעד הסודי, התבקשנו להסיר את כיסויי העיניים, וגילינו כי אנחנו נמצאים בבית ספא לבן-שמנתי ומקסים להפליא, נטול רעשי כביש ושלל מאפייני סיביליזציה אחרים, פרט אולי לנוכחות פלאפונים ששמשו בעיקר לציוצים על המצב.
זה נראה כואב.
במקום היו בריכה שלווה וצוות מעסים רב-גוני ומזנון אקזוטי שכלל אפילו פרוסות אננס לא משומר.
מרענן אמתי.
הצטוונו להרגע לפני צפית טרום-בכורה בפרק הפתיחה של, כך הובטח, עונת השרדות סוערת במיוחד. מה חבל שלכסאות הנח לא הוצמדו חגורות בטיחות, ולו רק משום שכסא נח עם חגורת בטיחות זה אימאג’ נפלא.
לבן זה נח.
הפעם התכנית התלבשה על האיים הפיליפינים. נדמה לי ש”הפיליפינים” היא המלה שמכילה הכי הרבה יו”דים בה נתקלתי אי-פעם. אולי אני מבחינה בזה במיוחד עקב הסלידה הכללית שלי מעודף יו”דים, שלעתים הן כמו זיזים בעיניים, אפילו שבמקרה הזה אף אחת מהן לא מיותרת…
מכל מקום, כל משתתף קבל, מעבר לסרט שחור בו נקשרו עיניו כשנחת באיים המרוחקים, גם מזוודה אדומה, והונחה, כנראה, לארוז בה דברים שהיה לוקח אתו לאי בודד ושלא בטוח יקבל לידיו כלל במעמד הזה.
הליהוק העונה נראה הסטרי להפליא ורווי דמויות קרועות שמצליחות לקרוע. נתפסו בגאון משבצת הדיוה ומשבצת הנעם, והתווספו משבצות אחרות של רווקה לחוצה שבאה לצוד נעמים, קפטן הוק מעורר הערצה (בחור מבוגר עם זרוע תותבת וכוחות מפליאים), ובחורה חיננית העונה לשם הדס, שחיה גם בספר וגם בסרט ולחלוטין שבתה את לבי.
מסתמן חזק: הזוי זה הראוי החדש!
הלה, קופירייטרית, תל-אביב.
התחלתי באוטובוס ובאוטובוס אסיים: מקו 5 – דרך אוטובוס טיול שנתי - לקו 18 שקבל את פני בחיוך שובה. השרדות נעימה.
”השרדות הפיליפינים”, ערוץ 10, 29.08.09, שבת, 21:00.
]]>
במקום לפגוש אותי, העדפת ללכת לקנות בלוק ציור וצבעי גואש ולצייר את המוות של עצמך.
תהיתי עד כמה זה יכול לצאת אסתטי ואיך הסוף שלך יצא לבסוף. אם הישרת אליו מבט חודר והוא נראה בהיר וברור, או שהעדפת להתעמת מולו חפוי ראש בצללים והוא יצא כהה ומטושטש.
אמור לי איך המוות שלך נראה ואומר לך מי אתה. או פשוט איך אתה מעדיף את המוות שלך. אני מניחה שלא נא.
אבל אולי מה שיותר משמעותי הוא מה שקורה בין הנקודות האלה של (0,0) ו-(x,y). אם מרגע שאנחנו מגיחים החוצה לכאן אנחנו מתחילים בגסיסה, המסלול הוא כנראה כל מה שיש.
אני חושבת שיש מוות מסוים במחזוריות. כוונתי לעניינים כאלה שמתחילים ב-(0,0) וחוזרים ל-(0,0) ומרתקים כמו נורת חיווי.
אפשר לעבור כך חיים שלמים. אלו הדמויות האלה שאתה מזהה כבר מדי יום באוטובוס, שסביר להניח שימשיכו להשתמש באותו קו על אותו קו עד שהמשגוח שיחובר אליהם יראה קו גם הוא.
במידה וזה מטריד ומוביל אותך להתבקע בתוך עצמך ולחפש דרך החוצה מזה, השלב הבא האלטרנטיבי הוא שינוי נקודת מבט על עניינים שגרתיים – ממלים ועד פעולות – שמוביל לתפיסה ולמחשבות אחרות, חדשות.
כלומר, גסיסה יכולה להיות דבר רוחש ומפתיע. עניינים רפטטיביים ואפורים של יום-יום מתחילים לקבל דגש מוזר ולהדהד, גורמים לאישונים ולמח להתרחב ומקבלים זוית בחינה אחרת.
אתה מוצא את עצמך נתפס לחריצים האלה ומשועשע מפיתולים ומחיבורים חדשים ואחרים שנוצרים אצלך בראש.
שמתי לב, למשל, בזמן ששטפתי כלים, שכשאני מקרצפת סכין עם הסקוץ’, זה נראה כאילו אני מביאה לה ביד. מביאה לה בחוד.
וחשבתי, בהמשך לענייני המוות, שאובדנות היא חיפוש מרפסות. וגם, שלא הייתי רוצה להיות על גג העולם רק כדי לקפוץ ממנו.
וגם זה כדור פורח:
ההתבקעות הזאת, שמובילה לנזילה החוצה מהמעגלים המשביזים ולהסתכלות אחרת על מה שקיים, עד כמה שנדמה לפעמים שהיא הצעד הבודד לפני מעקה המרפסת, מעידה אולי הכי הרבה על כך שאתה חי.
]]>
בהמשך לפוסט הקודם בו דובר על ענייני דגנים, מגע, עיסויים, תוספות ומשאלות לב, בחרתי בשירה ירוקת העיניים וצחורת העור שתתלווה אלי להרפתקה המרגיעה.
זה התחיל בסאונה עוד בטרם הגענו ליעד. ככה זה כשתל-אביב. שעות הצהריים בקיץ מביאות אתן שיא טמפרטורי שגרם לשירה ולי להימס לכל עבר ולדסקס על דברים שחובה להמציא כמו מעיל-דובון עם מיזוג פנימי מלא. כך באמת יוצדק עבורו הכינוי “חרמונית”.
הגענו ליעד – מלון הילטון – תוך כרבע שעה. ברגע שאנשים מגיעים אל הנחלה, זה לא משנה כמה תלאות הם עברו בדרך – היסורים מתעמעמים והכל נסלח. כך הרגשנו כשהכה בנו המזגן בקומת הלובי לאחר שעברנו בדלת מסתובבת משודרגת – כזו המשמשת גם כחלון ראוה ולא רק כחלון מעבר (פשוט דמיינו לעצמכם דלת מסתובבת בה אתם עוברים, ובמקום שב”פלח” שלפניכם יהיה אדם נוסף ישנם רק הבגדים שלו מקופלים על מדף גבוה ושקוף).
שירה פנתה לרגע לפדר את אפה בעוד אני בהיתי בויטרינות ותהיתי אם אי פעם יהיה לי צורך בסרוויס כסוף או בתשמישי קדושה למניהם.
בהנחית נערת הקבלה, ירדנו במעלית ל”סייבקס” הנמצא בקומה LL. אולי זה מייצג “למטה-למטה”… זו באמת היתה הקומה התחתונה ביותר.
קבלנו מנעולים וחלוקי מגבת צחורים, חתמנו על טופס בריאות (גופנית בלבד) ופנינו בחינניות לעבר המלתחות.
כמה כיף להתעטף בחלוק מגבת לבן במידה LL. טבענו בפנים בהנאה.
ניסיתי לתעד כמה שיותר ומסתבר שקצת נסחפתי – המעסה של שירה, אנה שמה, נכנסה למלתחות והבהירה לנו שהעיסוי כבר היה אמור להתחיל. חיש-קל דלגנו לעבר חדר הטיפולים. נכנסנו לחדר שמיטותיו לבנות, קירותיו טורקיז ואורו עמום – התחלה מבטיחה לסשן התרגעות. ברקע היו נעימות של שירי פופ מוכרים, בהן המירו את הקטעים הווקאליים בצלילי חליל.
אנה נטלה את שירה, קובי נטל אותי ומכאן החלו ארבעים וחמש דקות של שקט יחסי ונעים. עלו לי כל מני נקודות לכתיבה אך חשתי שהמח שלי מפציר בי לאפשר לו להכבות קצת. באמת שניסיתי. לפרקים ממש הצלחתי.
בסוף הסשן הסתבר כי אנה וקובי מקבלים את האופי התעודי של העניין בצורה מגניבה ביותר – הם בקשו להצטלם ואף להחליף אתנו פייסבוקים למען יתוייגו בהתאם ובגאון.
משם שירה ואני שבנו טובות לב וגב למלתחות והחלפנו חזרה למדי אל”ף. אולי חצי-אל”ף, כי בכל זאת, קיץ.
אספנו את מטלטלינו ודידינו אל עבר מעיין הקפאין הממוקם בסמוך, באותה קומה. שירה בחרה בקפה של מבוגרים ואני התפתתי ובחרתי בקפה המעניין הנושא את השם המבטיח “קרמבו”. לא שזה כזה אקוטי – האספרסו-בר הזה חפשי, וניתן לְרָפֶל ככל שחושקים.
השעה המאוחרת לא אחרה לבוא, ונאלצנו לפעול בהתאם ולסור משם חזרה הביתה. אין מנוס – לסינדרלות יש עבודה, בעיקר שחורה.
עלינו חזרה לקומת הלובי ולקחנו כמה נשימות עמוקות – לשאוף כמה שיותר מהקור הנעים – לפני שיצאנו דרך דלת הראוה המסתובבת חזרה לסאונה התל-אביבית הטבעית.
להתראות התרגעות, שוב-שלום לחות.
אגב, מייקי, אם אתה רוצה גם, זו ממש לא בעיה. הנה הפרטים:
]]>
שתי עובדות קונקרטיות עלי: אני חובבת דגנים מושבעת ולא נגעו בי כבר חודשים.
בנוגע לדגנים… ממ, נדמה לי שבעברית-נאצית זה “מִדְגנים”, אך אני בתקופה די נִגרת ולכן מרשה לעצמי לזלוג קצת מהנוקשות הלשונית הזו.
תמיד חלמתי שכשאגור לבד תהיה לי סִפְרִיָת דגנים כזאת כמו אצל ג’רי סיינפלד.
אך אני, בניגוד אליו, לא התברכתי בשָׁכן קריימרי ששואב את ההֶצע האכיל שבביתי, וכמויות הדגנים שאני מתפתה לאכול חורגות ממה שרשום בכוכביות חינניות כמו “30 גרם – מנה מומלצת ליום” ו”כחלק מאורח חיים בריא”.
הייתי שמחה אם הייתי יכולה להרשות לעצמי לטחון פתיתי חיטה ולנשוך כריות צ’וקולטה ככל העולה על רוחי, אך רוחי מטורפת גם בהקשר הזה וגועשת בתוך מפלצת שקיבתה תהום. אז נזהרת מאד בשימוש, כשמשתמשת…
העובדה השניה הנוגעת בחוסר נגיעה סתם מדכאת אותי, ולכן אמנע מלפרט עליה…
וול, בחיבור ובתזמון ממש מוצלחים, נכנס לתמונה צוות ההצלה של דגני “פיטנס”, שמזמין אותי, המצורעת, פלוס אדם נוסף לבחירתי, לעיסוי מפנק בבית הספא “סייבקס” הממוקם במלון הילטון שבתל-אביב.
בחבילה כלולים גם חדר כושר (לא בשבילי, אני בטטת כסא-מחשב), סאונה יבשה ורטובה (לא בשבילי 2 – אקוויולנטי לבחוץ התל-אביבי הקיצי, ממנו אני משתדלת להמנע גם ככה) ואספרסו בר חפשי (*טִינְג-טִינְג-טִינְג* – ג’קפוט של קפאין).
אני וקפאין.
מי שיזכה להצטרף אלי יזכה אולרייט, ויהיה חייב להיות מעוניין ומעניין. הוא יכול להיות גם היא. אם אגיע למצב של ברירת מחדל, ה”היא” תהיה אמא שלי.
תוקפה של ההצעה יפוג בעוד מספר ימים.
מה הם מספר ימים לעומת… חודשים שלמים?
נצח.
בנות-מזל נוספות בגזרה החמה: מיכל ההוללת ורות שכבר אינה מובטלת.
בקרוב: פוסט פוסט-פינוק הכולל גם תעוד ויזואלי. נראה מי נהנת יותר. להערכתי, בהתחשב בצמד העובדות שהוזכר בתחילת פוסט זה, אני הולכת לקחת בעיניים עצומות תוך שכיבת פרקדן במהופך.
עדכון מהביל: הואוצ’ר כבר בדרך, ומסתמן שאקח את שירה ויחד נראה (שוב) שלבנבנות ירוקות-עיניים נהנות יותר. מי יחלוק.
לבנבנות ונהנות.
]]>