במקום לפגוש אותי, העדפת ללכת לקנות בלוק ציור וצבעי גואש ולצייר את המוות של עצמך.
תהיתי עד כמה זה יכול לצאת אסתטי ואיך הסוף שלך יצא לבסוף. אם הישרת אליו מבט חודר והוא נראה בהיר וברור, או שהעדפת להתעמת מולו חפוי ראש בצללים והוא יצא כהה ומטושטש.
אמור לי איך המוות שלך נראה ואומר לך מי אתה. או פשוט איך אתה מעדיף את המוות שלך. אני מניחה שלא נא.
אבל אולי מה שיותר משמעותי הוא מה שקורה בין הנקודות האלה של (0,0) ו-(x,y). אם מרגע שאנחנו מגיחים החוצה לכאן אנחנו מתחילים בגסיסה, המסלול הוא כנראה כל מה שיש.
אני חושבת שיש מוות מסוים במחזוריות. כוונתי לעניינים כאלה שמתחילים ב-(0,0) וחוזרים ל-(0,0) ומרתקים כמו נורת חיווי.
אפשר לעבור כך חיים שלמים. אלו הדמויות האלה שאתה מזהה כבר מדי יום באוטובוס, שסביר להניח שימשיכו להשתמש באותו קו על אותו קו עד שהמשגוח שיחובר אליהם יראה קו גם הוא.
במידה וזה מטריד ומוביל אותך להתבקע בתוך עצמך ולחפש דרך החוצה מזה, השלב הבא האלטרנטיבי הוא שינוי נקודת מבט על עניינים שגרתיים – ממלים ועד פעולות – שמוביל לתפיסה ולמחשבות אחרות, חדשות.
כלומר, גסיסה יכולה להיות דבר רוחש ומפתיע. עניינים רפטטיביים ואפורים של יום-יום מתחילים לקבל דגש מוזר ולהדהד, גורמים לאישונים ולמח להתרחב ומקבלים זוית בחינה אחרת.
אתה מוצא את עצמך נתפס לחריצים האלה ומשועשע מפיתולים ומחיבורים חדשים ואחרים שנוצרים אצלך בראש.
שמתי לב, למשל, בזמן ששטפתי כלים, שכשאני מקרצפת סכין עם הסקוץ’, זה נראה כאילו אני מביאה לה ביד. מביאה לה בחוד.
וחשבתי, בהמשך לענייני המוות, שאובדנות היא חיפוש מרפסות. וגם, שלא הייתי רוצה להיות על גג העולם רק כדי לקפוץ ממנו.
וגם זה כדור פורח:
ההתבקעות הזאת, שמובילה לנזילה החוצה מהמעגלים המשביזים ולהסתכלות אחרת על מה שקיים, עד כמה שנדמה לפעמים שהיא הצעד הבודד לפני מעקה המרפסת, מעידה אולי הכי הרבה על כך שאתה חי.
תגים: הצעקה, חיים, כדור פורח, מוות, מחשבות, מטריד, מרפסת, נורת חיווי, ציר